דבר תורה צו

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. (ויקרא ו:ב)
פרשת ויקרא, הקודמת לפרשתנו, מסתיימת בפסוק:
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ. (א:כ"ו)
סמיכות הפסוקים מדגישה שהכהן יכול לכפר לחוטא רק כשלוחו של ה' יתברך, ולא בכח גדולתו האישית. אין לכהן להתפאר ביכולתו להביא כפרה לזולת, אלא הוא חייב להיות מסור לעבודת ה' בלי נגיעה אישית.
גם פסוק ג' מביע את הרעיון הזה: "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד" וחז"ל [בבלי, יומא כ"ג:] דרשו שבגדי הכהן צריכים להיות כמידתו של אותו כהן. הכהן אינו יכול ללבוש בגדים גדולים או קטנים לפי מידתו שלו. הלקח הסמלי הוא שאסור לכהן להיות גדול בעיני עצמו בגלל מעמדו ככהן, ואל לו להיות קטן בעיניו, בלי להבין שהוא נושא עליו את כתר עבודת ה'. כאשר הכהן מגיע למאזן הנכון בין שתי האפשרויות, אזי הוא מסוגל בבצע נכון את תפקידו כמורה דרך הרוחני של העם.
בעל הטורים מציע שרצף הפסוקים בסוף פרשת ויקרא ובפתיחת פרשת צו "לאשמה בו .. צו את אהרן" מלמד "שיהיו זריזין בתורה ובמצות." הכהן, מורה הדרך הרוחני של העם, חייב להיות נזהר ודגול בשמירת המצוות שלו כדי להשפיע לחיוב על העם. אם הכהן נכשל בזה, אזי :"שמה בו," ולא רק בו, אלא על כל העם. (דוד מגצא)

שבת שלום !
ועד בית הכנסת