דבר תורה בלק

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. (במדבר כד:ה-ו)
מלבי"ם מסביר ש"אוהלים" הינם מגורים ארעיים, ואילו "משכנות" הם דירות קבע. משך שנות נידודי ישראל במדבר, ישראל שכנו באהלים, אך בלעם הבין שישראל מתכונן להיכנס אל הארץ המובטחת ולשכון שם במשכנותם הקבועים.
כאשר בלעם מדבר על האוהלים שבמדבר, הוא מכנה אותם על שמו של יעקב, ואילו בדברו על המשכנות בארץ ישראל, הוא מכנה אותם על שם ישראל, מפני ש"ישראל" מכוון לרמה גבוהה יותר מאשר "יעקב," וכאשר העם ייכנס לארצו, אזי "יהיו במעלה יותר גדולה וייקראו בשם ישראל."
מלבי"ם מבאר את פסוק ו' כממשיך את הניגוד בין אוהל למשכן: במקביל לאוהל, גם "נחל" אינו קבוע, ומימיו פוסקים, סימן לנידודי בני ישראל במדבר. אבל נהרות קבועים ומושכים מים תמיד, כקביעות של משכן. וכן בהמשך הפסוק , "אֲהָלִים" הם צמחים שצצים ונובלים ובאים צמחים אחרים במקומם, שוב סמל לארעיות חוויית ישראל במדבר. לעומת זאת, "משכנות" ישראל דומים לארזים, עצים שהם קבועים ויתקיימו לאלפי שנים.
משל הנחלים והנהרות מסמל את השפע שהעם מקבל מאת ה', שנדמה למים, שבארץ ישראל לא ייפסק בשום עת, ואילו משל האהלים והארזים מסמל את העם עצמו וקיומו, עמידתו וגבורתו, שיכולים לבוא למימוש שלם רק כאשר העם נמצא על ארצו.
לפי ביאורו של מלבי"ם, בלעם הרשע (כך חז"ל מכנים אותו [בראשית רבה י"ט:י"א, ועוד]) שרצה לקלל את עם ישראל, ונאלץ לברכם, בברכתו השלישית, ציין את הקשר ההדדי המיוחד שבין עם ישראל וארץ ישראל. (דוד מגנצא)

שבת שלום!
ועד בית הכנסת