דבר תורה אחרי מות (יןם השואה)

לקראת יום השואה והגבורה, ברצוני להעיר מספר הערת.
קודם כל, נקודת מבט (פרספקטיבה): דודי ז"ל, אחיו הצעיר של אבי, ששרד את השואה מפני שהוא ברח מפולניה לרוסיה, העיר לי שהמספר ששה מיליון הוא כל כך עצום עד שהוא מאבד משמעות. הדוד העיר שעבורו, השואה איננה אובדן ששה מיליון יהודים, אלא הידיעה שאמו, סבתא שלי, ואחיו הצעיר נקברו חיים על ידי הנאצים, יימח שמם.
הבנה: לי ברור שאין כח בשכל האנושי להבין את השואה. ונראה לי שזאת יומרה עצומה להציע סיבת לשואה. לא מזמן קראנו במגילת אסתר את דברי מרדכי לאסתר "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות." לכאורה, כאשר אנחנו לומדים (או אפילו רק קוראים) את מגילת אסתר, ברור לכולנו שאכן לעת כזאת הגיעה אסתר למלכות, וסביר להניח שגם מרדכי היהודי האמין שאכן אסתר נבחרה כמלכת פרס ומדי ביד ה' ובהשגחתו. בבחירת מילותיו, מרדכי מלמדנו לקח חשוב, גישתו הנה מאופקת. אין מרדכי מתיימר להבין את דרכי ה' יתברך, ולכן הוא מנסח בזהירות רבה את דבריו. אין מרדכי מעז לקבוע שהוא הבין את רזי הבורא יתברך, ולכן הוא רק מעלה כאפשרות שאסתר הגיעה למלכות למען הצלת היהודים. הרי אמרת החכם [מובא ב"ספר העיקרים" של ר' יוסף אלבו (הק"מ 1380 – הרכ"ד 1444), ויש האומרים בשם הרמב"ם] באשר למהות הקב"ה היא "אילו ידעתיו הייתיו", וכך נוקט מרדכי.
חשוב להבין שהשואה איננה אירוע ייחודי בהיסטוריה של עם ישראל, חוץ מאשר בממדיה. גדעון האוזנר, הפרקליט במשפט אייכמן, שמאוחר יותר היה יושב ראש יד ושם, טען שאילולי רציחת היהודים והמרת דעתם בעל כרחם משך השנים, האוכלוסיה היהודית העולמית אמורה להיות כ- 700,000,000 נפש!
תגובה – זאת לגבי ההיבט החשוב ביותר של יום השואה. ברור לי שמי שלכל מי שלא עבר את השואה אין שום זכות לשפוט, לא את מי שזנח את ה' בעקבות השואה ולא את מי שנשאר נאמן לאלהי ישראל. אך, אזכיר שני ניצולי השואה שזכיתי להכיר ולראיין. ר' יצחק אייזנר הגיע לאושוויץ בגיל 16 ושוחרר בהיותו בן 18. גם בגיהינום של מחנה ההשמדה, ר' יצחק המשיך לנהל דו-שיח עם ה', והגיע להסכם אתו, שאם ישרוד את השואה, הוא יקדיש את חייו לילדי ישראל. ה' שמר על חלקו בהכם, וגם ר' יצחק שמר על חלקו, ובגאווה רבה ומוצדקת, אומר שלימד ילדים יהודיים תורה משך 51 שנה. בסיכום חוויותיו בשואה, ר' יצחק אומר "יצאתי כיהודי וחזרתי הביתה כיהודי."
את שנותיו בין גיל בר-מצוה עד גיל 17, דב לנדאו בילה במחנות עבודה ובמחנות ריכוז. דב מספר שפעם האחרונה שראה את אביו הייתה באושוויץ, כאשר אביו נשלח למוות. המילים האחרונות שאביו אמר לדב היו "תמשיך לחיות כיהודי." דב מספר שלא פעם הדבר היחיד שנתן לו את הכח לשרוד היה הד דברי אביו. דב שרד, זכה לעלות ארצה, להילחם במלחמת הקוממיות, ולהקים "שבט חדש" המונה היום יותר מחמישים נפשות, כנגד חמישים בני משפחתו שנספו בשואה.
פרופסור אמיל פקנהיים, ששרד את השואה, טוען שבעקבות השואה ישנו דיבר מספר אחד- עשרה, ומצוה מספר 614: "עליך לשרוד" (Thou shalt survive). ואכן, בכיכר לזכר מורדי גטו וורשה ביד ושם, בין שני פסלים של נתן יעקב רפפורט, ישנה כתובת בת שתי מילים מספר יחזקאל [ט"ז:ו] "בדמיך חיי." למרות כל הדם היהודי שנשפך, ואולי עוד יותר בגלל הדם היהודי הנשפך, אנו מצווים להמשיך לשרוד. זו, לעניות דעתי, התגובה המתבקשת לשואה.
בזה שר' יצחק איזנר ודב לנדאו, והרבה כמוהם שרדו כיהודים, למעשה הם ניצחו את הנאצים.
השם הרשמי של יום השואה הוא "יום השואה והגבורה." השם הזה משקף את הגישה הרעיונית (אֶתוס) הציונית החילונית של היהודי הלוחם, ולכן יום השואה נקבע בהקשר למרד גטו ורשה. אך, לדעתי, ישנה הגדרה מדויקת יותר של "גבורה" השייכת לשואה: זה שלמרות הכל, יהודים הצליחו לשמור על צלם האלהים שבהם, מהווה גבורה עילאית, וגם קידוש השם, בעידן של חילול השם הנוראי של השואה, (דוד מגנצא)
שבת שלום!
ועד בית הכנסת