דבר תורה בא
דבר תורה בא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (שמות י"ב:א-ב)
בדבר תורה קודם, כתבנו על הקשר שבין מצוה זו, הראשונה שנתנה לעם ישראל כאומה, לבין התחלת התורה, על פי הערתו הראשונה של רש"י בפירושו לחומש. לפי דברי המדרש שרש"י מביא שם, הסיבה שהתורה התחילה בסיפור מעשה בראשית ולא במצווה הראשונה שנתנה לעם היא כדי להדגיש שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בלבד בתוקף מתנתו של הקב"ה. היינו, בראשיתה, התורה מציגה את מרכזיות ארץ ישראל בחיי עם ישראל. והערנו, על פי דברי הרמב"ם בספר המצוות שלו, [מצוות עשה קנ"ג] שגם המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל מדגישה את מרכזיות ארץ ישראל בחיי האומה, היות וקידוש החודש אפשרית רק בארץ ישראל, וכדברי הנשר הגדול: "מצווה זו לא יעשנה לעולם אלא בית דין הגדול דווקא ובארץ ישראל דווקא." והרמב"ם מרחיב וכותב:
ויש כאן יסוד גדול מאד מיסודות האמונה, שלא ידעוהו ולא ירגישו בו אלא המעמיקים חקר. היינו: זה שאנו מחשבים היום בחוצה לארץ בסדר העיבור שבידינו ואומרים שיום זה ראש חודש ויום זה חג - הרי בשום פנים לא בגלל חשבוננו אנו עושים אותו חג, אלא מפני שבית דין בארץ ישראל כבר קבעו יום זה חג או ראש חודש, ומפני שהם אמרו שהיום ראש חודש או היום חג, הוא נעשה חג או ראש חודש, בין שהייתה פעלתם זו על פי חשבון או על פי ראיה, כמו שנמסר לנו בקבלה: והנני מוסיף לך באור: אילו הנחנו, למשל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לאל מלעשות זאת, לפי שכבר הבטיח שלא ימחה ולא ישרש את שארית האומה לגמרי-(ואילו הנחנו) שלא יהיה בית דין בנמצא, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ ישראל - הרי אז לא היה חשבוננו זה מועיל לנו כלל בשום אופן, לפי שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חודשים אלא באותם התנאים הנזכרים, כמו שביארנו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" [ישעיה ב:ג].
בספרו הגדול "אם הבנים שמחה," הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד כותב:
מלשון רבינו יש ללמוד איך קשורים חיי האומה הקדושה בכללה לישוב הארץ, עד שאם הייתה אפשרות שיעדרו, חס ושלום, ישראל מארץ ישראל – הייתה נמחית האומה בכללותה. אם לא ישבו ישראל בארץ ישראל, הרי הוא כליית האומה, חס ושלום.
והסיבה לכך היא:
כי ארץ ישראל היא לב האומה. .. וכבר כתב החכם צבי בתשובה [סימן ע"ד] דבלא לב אי אפשר לשום בריה לחיות, וממילא כשלא יהיו ישראל בארץ ישראל, הוי כניטל הלב ובטלה כל החיות
הרב טייכטל מציע הסבר שני לקשר ההדוק כל כך בין עם ישראל לארץ ישראל. תנחומא [פרשת ראה, סימן ח'] דורש:
אמר הקב"ה: "ישראל הם חלקי, דכתיב 'כי חלק ה' עמו' [דברים ל"ב:ט] וארץ ישראל היא חלקי, דכתיב 'ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד' [שם י"א:י"ב] – יבוא חלקי וישרה בחלקי.
וממדרש זה יש להבין "דכל התקשרותם של ישראל עם הקב"ה היא דווקא על ידי ארץ ישראל." וקשר זה הוא יסוד דרשת חז"ל "כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה." [בבלי, כתובות קי"א.] ועל פי דברים אלה:
שפיר מובן למה ארץ ישראל היא לב האומה הישראלית, אשר שמה היא מקור חיותם. ועל פי זה תבין היטב את דברי מאור עינינו הרמב"ם שכתב שכל נימי חיי העם הישראלי קשורים בארץ ישראל, עד שאם ייעדרו, חס ושלום, ישראל מארץ ישראל, הרי היא, חס ושלום, מחיית האומה בכללה, מפני שהוא כבריה בלא לב דבטלה כל חיותה. [דוד מגנצה]
שבת שלום!
ועד בית הכנסת