דבר תורה בהעלותך
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ( במדבר י"ב: ג)
על פניו, יש משהו מוזר בפסוק זה שכן הוא נכתב על ידי משה רבינו עצמו, ואיזו ענוה זו להודיע קבל עם ועדה שהוא הענו מכל האדם?
כמובן שקושייתנו איננה קושיה, שהרי משה לא כתב על דעת עצמו, אלא רשם את מה שהקב"ה הכתיב לו.
ובכל זאת, יש לקח מעשי מהעובדה שמשה רבינו כתב על עצמו שהוא הענו מכל האדם. משה רבינו יכל להתווכח עם הקב''ה ולהתנגד לכתיבת הדברים ולא מצאנו בחז''ל תיאור שכזה. ניתן ללמוד מכך שענוה איננה דורשת הכחשת האמת. אמנם, לכאורה אין זה יאות שאדם יתרברב בתכונותיו הטובות, אבל מאידך גם לא יאות שלא יודה בהן.
יתירה מזו כתב הרב ירוחם ליבוביץ, המשגיח הרוחני של ישיבת מיר: "זה לגמרי לא טוב כאשר אדם אינו מכיר בחסרונותיו, כי אז אינו יודע על מה לעבוד, אבל גרוע מזה מי שאינו מכיר במעלותיו, כי אז אין לו עם מה לעבוד."
והוסיף הרב ירוחם: "העדות לענוותנותו של משה רבינו היא שגם לאחר שכתב את המילים 'והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה,' הרי הוא אכן נשאר אותו ענו."
חתני הוסיף תובנה פסיכולוגית: קיים קשר ברור בין רמת הענוה של האדם לרמת הכרת הערך העצמי שלו. ככל שהרגשת הערך העצמי נמוכה, כך גדול יותר הצורך להתנהג כלפי חוץ כפי שהיה רוצה להיות וכפי שרוצה שאחרים יראוהו. אבל מי שבאמת מעריך את עצמו אינו כלל צורך להבליט את עצמו וברו כתוכו. (דוד מגנצא)
שבת שלום!
ועד בית הכנסת