דבר תורה בשלח

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָֽכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָֽכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָֽעַן. (שמות ט"ז:ל"ה)
חסד לאברהם (הרב אברהם אזולאי ה'ש"ל [1570] – ה'ת"ד [1643], סב סבו של החיד"א) [מעין שלוש, נהר כ"א] שואל למה יגרע מארץ ישראל המן הרוחני?
תשובתו היא שהפירות הגדלים בחוץ לארץ ניזונים מאדמה טמאה, ואינם ראויים "לקבל את רוחניות של הקדושה, כי אין גוף טמא נעשה כלי לקבל רוחניות של קדושה." על כן, בשנות נידודי עם ישראל במדבר, האפשרות היחידה לתת להם מזון שיש בו קדושה הייתה על ידי "לחם מן השמים." [שמות ט"ז:ד] לעומת זאת, בתוך הפירות הגדלים באדמת הקודש של ארץ ישראל, קיים המימד הרוחני שהיה טמון במן. במילותיו של חסד לאברהם: "פירות ארץ ישראל הם על ידי הקדושה ואותן הרוחניים שהיה ראוי אל המן נתלבש בפירות הקדושים ההם ועל כן לא היה מן בארץ ישראל כי אם במדבר." בעצם, בארץ הקודש אין צורך במן, היות ומימד הקדושה והרוחניות קיים בתוך פירותיה.
דבריו אלה של חסד לאברהם מכוונים מאד להערת הב"ח המצדיק את נוסח ברכה מעין שלוש, "ונאכל מפריה ונשבע מטובה:"
הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם פירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו (מעין שלוש) "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובה. (ב"ח אורח חיים ר"ח:ט)
צוף דב"ש (הרב דוד בן שמעון [ה'תקפ"ו (1826) – ה'תר"מ (1879)] ראש קהילת המערביים בירושלם ומיסד שכונת מחנה ישראל) מוסיף שלפי דבריו של חסד לאברהם, מוסברים הפסוקים בספר יהושע [ה:י"א-י"ב] העוסקים בסיום תקופת אכילת המן:
וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּֽחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּֽה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִֽמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִֽיא:
הרי על פניו נראות המילים בפסוק י"ב "באכלם מעבור הארץ" מיותרות, שהרי פסוק י"א כבר הודיע "ויאכלו מעבור הארץ." אלא, מסביר צוף דב"ש, כוונת פסוק י"ב היא לפרש שסיבת שביתת המן, היא "באכלם מעבור הארץ," היות והרוחניות נמצאת בתוך פירות ארץ ישראל, לא היה לבני ישראל עוד צורך במן. [דוד מגנצה]

שבת שלום!
ועד בית הכנסת