דבר תורה ויקרא

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. (ויקרא א:ב)
חז"ל קראו את המילה "אדם" כמכוונת לאדם הראשון, ומקריאה זו הסיקו את ההלכה האוסרת הקרבת בהמה גזולה. כפי שאדם לא הקריב מהגזול, ש"הוא היה יחידי בעולם," כך אסור לדורות להקריב קרבן גזול. [תנחומא, פרשת צו, סימן ב]
אבי מורי ורבי ז"ל הוסיף שיש גם להסיק לקח מוסרי מקריאת חז"ל. כאשר אדם הקריב את קרבנו הראשון, הוא היה יחידי בעולם, וכל האנושות. מלית ברירה, אדם הראשון לא היה יכול לחכות לאחרים ליזום הקרבת קרבן לה', אך היה צריך לפעול. בדומה, כאשר צאצאיו של אדם הראשון משרתים את ה', אין להם לחכות לאחרים, אלא כל אחד צריך להוביל. כל אדם חייב למלאת את חובותיו, אפילו אם אחרים אינם.
כאשר היחיד ממלא את חובותיו, אזי יכול הוא לשמש דוגמא לזולת. לכן, הפסוק מתחיל בלשון יחיד "אדם כי יקריב" ומסיים ברבים "תקריבו את קרבנכם." (דוד מגנצא)

שבת שלום!
ועד בית הכנסת