דבר תורה שמות

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם. וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם. וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. (שמות ב:ט"ז-כ"א)
סיפור הגעתו של משה רבינו אל הבאר במדין, הצלתו את בנות כהן מדין וישבתו אתו גדוש לקחים באשר לחובת הכרת הטוב.
לפי פשוטו של מקרא "איש מצרי" שהציל את בנות כהן מדין הוא משה, אך שמות רבה [א:ל"ב] דורש שאיש המצרי הוא המצרי שמשה הרג:
אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם.
משה רבנו לימד את בנות יתרו שחיוב הכרת הטוב שלהן כולל הכרת כל המצב שהביא להצלתן. אילולי הריגת המצרי, משה לא היה נאלץ לברוח ממצרים, ואילו לא ברח, לא היה מגיע לבאר מדין ולא היה מציל את בנות כהן מדין.
הנה לנו לקח חשוב באשר להיקף חיוב הכרת הטוב.
כאשר בנות כהן מדין סיפרו לו על הצלתן על ידי איש מצרי, רעואל שאל "ואיו?" בעצם, הוא הוכיח אותן, והמסר שלו שהן לא מילאו את חובת הכרת הטוב כלפי מי שהציל אותן. למעשה, תוכן דבריו של רעואל הוא "האיש הציל אתכן ואתן הסתפקתן באמירת תודה רבה? אין זה קיום הכרת הטוב."
כחלק ההכרת הטוב שלו למשה שהציל את בנותיו, יתרו השיא לו את בתו ציפורה וקיבל אותו לחיק משפחתו. פעמים בפרשה [ב:כ"א; ד:י"ח] רש"י מביא את דרשת חז"ל [שמות רבה א:ל"ג;ד:א] שמשה נשבע לחותנו "שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו." ניתן לראות שבועה זו כהבעת הכרת הטוב של משה לחותנו.
והנה, לאחר מעמד הסנה הבוער, ומינויו להיות מושיען של ישראל, משה חזר למדין כדי לקבל רשות מיתרו לרדת מצרימה כדי להוציא את בני ישראל לחירות. הרב בן ציון נשר (אב בית דין לדיני ממונות בתל אביב) מעלה תרחיש אפשרי: משה חזר מהר חורב כדי לבקש מחותנו רשות לרדת מצרימה כדי להושיע את ישראל. משה אמר ליתרו: "חותני האהוב, ה' הטיל עלי להוציא את ישראל משעבוד מצרים, ולכן הנני מבקש רשותך לצאת ממדין." ויתרו ענה: "אני מבין את חשיבות התפקיד, אך אני צריך אותך אצלי במדין." משה חזר על בקשתו, ואמר: "חותני, אם אני לא אוציא את ישראל ממצרים, אף אחד אחר לא יוכל להוציאם" (אכן יש מדרש שגאולת ישראל ממצרים הייתה תלויה דווקא במשה). אך, יתרו בשלו עומד וענה למשה "חתני האהוב, אני מבין את המציאות הזאת, אך אינני יכול לשחרר אותך לצאת למצרים."
במצב כזה, חובת הכרת הטוב של משה ליתרו תגבר על הצלת העם הנבחר! הרב נשר מסביר שלמעשה, זו המסקנה המתבקשת ואין מנוס ממנה. הרי תפקידו של משה רבינו היה לא רק להוציא את העם הנבחר משעבוד מצרים, אלא גם להביא אותנו לקבלת התורה וללמדנו תורה. הכרת הטוב היא עניין מרכזי בתורה, עד כדי כך שלדברי הרמב"ן הכרת הטוב היא היסוד והבסיס לכל התורה כולה. ואם כן, אילו משה רבינו היה מתחיל את הנתיבה המקצועית (קריירה) שלו מתוך כפיית טובה, היה זה פוסל אותו מלקיים את ייעודו הנבואי. מי שכפה בטובה לא יהיה מסוגל ללמד לעם ישראל את חשיבות הכרת הטוב. תהיה זו צביעות שמי שכפה בטובת הזולת ילמד את העם את חשיבות ומרכזיות הכרת הטובה.
אכן, יש לקחים מעשיים משמעותיים מסיפור הצלת בנות יתרו על ידי משה ומתגובותיהם של הדמויות המשתתפות באירוע. (דוד מגנצא)

שבת שלום!
ועד בית הכנסת