בְּעַשְׁתֵּֽי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִֽיר:
)ירמיהו ל"ט:ב(
בַּחֹדֶשׁ הָֽרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָֽרֶץ: וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָֽה: )ירמיהו נ"ב:ו-ז(

לפי פשוטו של מקרא, הבבליים פרצו את חומת ירושלם בתשעה בתמוז, ולא בשבעה עשר בו. ואכן, התלמוד הבבלי מקשה על קביעת המשנה שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר:
בשבעה עשר הוה? והכתיב "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר," וכתיב בתריה "ותבקע העיר וגו'!"
והגמרא מתרצת: לא קשיא; כאן - בראשונה, כאן – בשניה ומביאה ברייתא הקובעת שכך היה. [בבלי תענית כ"ח:]
לעומת הבבלי, התלמוד הירושלמי [תענית ד:ה] קובע שגם בבית ראשון חומת ירושלם הובקעה בשבעה עשר בתמוז, אלא ש"קילקול חשבונות יש כאן" – היינו "מרוב הצרות טעו בחשבונות." אמנם, ירמיהו שכתב את ספרו ברוח הקודש ידע שהתאריך האמיתי היה י"ז בתמוז, אך כתב את התאריך שנקטו העם כדי להביע הזדהות אתם, "כביכול אנכי עמו בצרה." [קרבן העדה שם]

הרב יעקב שור מבחין שהבבלי מצטט את הפסוק מפרק נ"ב, ואילו הירושלמי את הפסוק מפרק ל"ט. אמנם, שני הפסוקים מזכירים את התאריך תשעה בתמוז, אך קיים הבדל משמעותי ביניהם. בפרק ל"ט הפסוק קובע בפירוש "בחודש הרביעי בתשעה לחודש הבקעה העיר." לעומת זאת, ישנה אפשרות לקרוא את הפסוקים בפרק נ"ב, שהוא הפרק האחרון של ספר ירמיהו, כמודיעים שבט' בתמוז התחזק הרעב וכעבור מספר ימים (שמונה) "ותבקע העיר." וכאשר "החל תוקף הרעב, נחשב זה לתחילת בקיעת העיר, וזה שיטת הירושלמי דקלקול חשבונות היא, דמפני הצרות טעו בחשבון, כי הם התחילו לחשוב מהתחלת תוקף הרעב." והנה פרק נ"א מסתיים בהודעה "עד הנה דברי ירמיהו," ואם כן, פרק נ"ב הינו תוספת מאוחרת. על פי זה, הבבלי מביא את הפסוק שנוסף, שכאשר נכתב "בוודאי כבר נודע להם, אם היה טעות בחשבון," ולכן הבבלי מדייק שלא היה קילקול חשבונות, ושולל את הפרדת התאריך ט' בתמוז מהבקעת העיר.
השולחן ערוך פוסק כדברי הבבלי:

אף על גב דכתיב בקרא: "בחדש הרביעי בתשעה לחודש הבקעה העיר" [ירמיהו ל"ט:ב] אין מתענין בט' בו אלא בי"ז, מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בט' בו, כיון שבשניה הובקעה בי"ז בו, תיקנו להתענות בי"ז בו משום דחורבן בית שני חמיר לן. )אורח חיים תקמ"ט:ב(

המגן אברהם מביא את דברי הרמב"ן שחכמינו לא תקנו תענית גם בתשעה בתמוז כדי לא להטריח על הציבור. ומוסיף ש"בעל נפש יתענה גם בט'."
רבי דוד אבודרהם כותב שאכן לאחר חורבן הבית הראשון נקבעה התענית בתשעה בתמוז, ועם החורבן השני, הועבר הצום לשבעה עשר בחודש. [סדר תפלת התעניות ד"ה עתה אפרש]:
יש לשים לב ששני הפסוקים משתמשים בצורה סבילה של השורש "בקע": "הבקעה העיר" ו"תבקע העיר," במקום להודיע שהבבלים הבקיעו את העיר.
מצודת דוד מציע שכוונת הפסוק היא שבעקבות הרעב הגובר לא נשאר כח בידי מגיני עיר הקודש, והחומה, כאילו, נבקעה מעצמה.
למלבי"ם יש הצעה עוד יותר מענינת, שלא הבבליים הבקיעו את חומת ירושלם, והוא מפרש: "על ידי הרעב בקעו העם לצאת אל מלך בבל ועל ידי זה נכנסו כשדים וישבו בשער התוך." היינו, בעקבות הרעב, אנשי ירושלם פרצו את החומה כדי לצאת מהעיר הנצורה, וחיל נכוכדנאצר נכנס לכבוש את העיר דרך הפרצות שתושבי ירושלם פרצו.
נראה שיש משמעות סמלית לפירושו של המלבי"ם: בסופו של דבר עם ישראל הינו האחראי העיקרי להבקעת חומות ירושלם ולחורבנה. לא הבבלים הם שהחריבו את ירושלם, אלא חטאיהם של עם ישראל, והבבליים סך הכל היו הכלי בידי הקב"ה לבצע את גזר דינו. (דוד מגנצא)

שבת שלום !
ועד בית הכנסת