דבר תורה אמור

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כ"ג:כ"ב)
הפסוק מכניס את דין מתנות העניים, פאה ולקט, באמצע פרשות המועדים, כאשר פסח ושבועות קודמים וחגי תשרי באים אחרי מצנות העניים.
ר' אברהם אבן עזרא מסביר על פי פשט:
פעם שנית (דמצוות מתנות לעניים מופיעה ארבעה פרקים קודם [ויקרא י"ט:ט-י], בעבור כי חג שבועות בכורי קציר חטים, הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם:
היינו דווקא בשבועות, זמן קציר החטים, יש מקום להזכיר ולהדגיש לאיכר הישראלי למלאת את חובתו ולהשאיר פאה ולקט עבור העניים.
רש"י מביא דברי לקח טוב, המסבירים את מיקום מצוות אלה על פי דרש:
אמר רבי אבדימס ברבי יוסף (בגרסת לקח טוב: רבי אורדמוס ברבי יוסי) מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו (גירסת רש"י שונה במעט מגרסת לקח טוב שלפנינו, שהיא: מעלה עליו הכתוב כאלו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו.)
אפשר להציע מימד רעיוני לדרשת רבי אבדימס\אורדמוס. מתנות עניים, חובתו של בעל השדה להשאיר משהו מיבולו לטובת עניי העם מביעות דאגה לחלשים שבחברה, ובזה, את רעיון האחדות של עם ישראל. וגם בית המקדש והעבודה בו מביעים את הרעיון של אחדות עם ישראל. למעשה, ישנן יחסי גומלין בין בית המקדש ואחדות העם. מחד – בניין בית המקדש תלוי באחדות העם, ומאידך – בית המקדש מאחד ומלכד את העם, כפי שנעים זמירות ישראל שר: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו," וכדרשת הירושלמי [בבא קמא ז:ז] "עיר שמחברת ישראל זה לזה."
ברמה הזאת, בעל שדה בארץ ישראל הנותן מתנות עניים כראוי אכן "כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו." (דוד מגנצא)

שבת שלום!
ועד בית הכנסת