דבר תורה במדבר

בתפילותינו אנו מכנים את חג השבועות "זמן מתן תורתנו," אך נראה שמדויק יותר לכנות את החג "זמן קבלת תורתנו." אילו בעמדנו בתחתית הר סיני היינו מודיעים לה' שהחלטנו שלא לקבל את התורה, לא היתה אומה אחרת באה לקבל את התורה, וההתגלות האלהית בהר סיני היתה הופכת לפעולת סרק. היתה זו קבלת התורה על ידי בני ישראל שהעניקה משמעות נצחית למעמד הר סיני.
גישה זו, שבעצם פעולת בני אדם נחוצה כדי להשלים את מעשי ה', הינה הגישה העקבית של התורה.
מתן\קבלת התורה מהווה המשך של יציאת מצרים, אך במקום להיות שיא והשלמת התהליך, היה זה שלב בהבאת עם ישראל אל ארצו. אולי במפתיע, אין התורה מודיעה שה' יתברך הוציא את עמו משעבוד מצרים כדי לתת לנו את התורה. הפסוק [דברים ו:כ"ג], המצוטט בהגדה, המציג את ייעוד יציאת מצרים, אומר במפורש שזה היה כדי להביא את עם ישראל לארץ ישראל. אך, גם זה אינו הייעוד הסופי, והוא רק שלב מתקדם בתהליך שהתחיל ביציאת מצרים. המטרה הסופית של הוצאת בני ישראל ממצרים על ידי הקב"ה היא שעם ישראל יקיים את מצוותיו בארץ ישראל, הארץ המוכשרת ביותר למצוות.
שפת אמת מוסיף תובנה וכותב שבשבועות יש שני מיני התקרבות: "לבות בני ישראל (מתקרבים) לה' יתברך; והתקרבות המקום ברוך הוא לבני ישראל." ולדבריו, שתי הלחם, הקרבן המיוחד של שבועות, מסמלים את שתי ההתקרבויות.
והנה "בני ישראל מתפארין 'יום מתן תורתנו'." ולכן, הגם שעיקר הגדולה בשבועות היה קבלת התורה, בתפילות החג עם ישראל מדגיש דווקא את מעשיו של ה' ולא את מעשינו, ומבחינתנו, העיקר בשבועות היה התקרבות ה' אל עמו. ועל כן, קבעו חכמינו את הנוסח "זמן מתן תורתנו." (דוד מגנצא)


שבת שלום וחג שמח!
ועד בית הכנסת