דבר תורה ואתחנן

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. (דברים ג:כ"ה)
הנצי"ב מצטט את דרשת הגמרא [בבלי, ברכות ה.] ש"אין טוב אלא תורה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו,'" [משלי ד:ב'] ומפרש לפי זה שבקשתו של משה רבינו הייתה לזכות לעסוק בתורה בארץ ישראל.
בפסוק הפתיחה של הפרשה הנצי"ב הסביר את שעיתוי בקשתו של אדון הנביאים "בעת ההוא" [ג:כ"ג] קשור לנתינת עבר הירדן המזרחי לבני גד ולבני ראובן, וזה לשונו:
וראה (משה) כי ההכרח להשריש בישראל כח התלמוד והעסק בה ורצה משה רבינו שיהיה זה הפעולה בארץ ישראל שמסוגל יותר מעבר הירדן ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל. וביחוד ירושלם אשר היא מסוגלת לצאת תורה ממנה (על פי הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" [ישעיהו ב:ג'; מיכה ד:ב']) וביחוד מקום בית המקדש בהר ה' יראה (מקום מושב הסנהדרין היה בהר הבית [דברים י"ז:ח']. ולכן, עיקר כוונת משה בתפילתו בעת ההיא היה משום מעלת התורה להשריש בארץ ישראל כח התלמוד.
ואשר על כן, משה רבינו לא הסתפק בבקשה לעבור את הירדן רק כדי לראות את הארץ בכללה, אלא פירט שרצונו לראות גם "את ההר הטוב הזה" – וחז"ל דרשו - זו ירושלם [מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי י"ז:י"ד] וגם "הלבנון" - שזה בית המקדש. [שם]
אם כן, לדברי הנצי"ב משה רבינו ניסח את בקשתו בהדרגתיות, מארץ ישראל שמסוגלת בכלליות לקדם את לימוד התורה, לירושלם "שמסוגל עוד יותר לתורה" ועד לשיא, בית המקדש "שמסוגל הרבה לכווין האמת ב'מקום אשר יבחר.'"
מי לנו תלמיד חכם כמשה רבינו שלמד תורה מפי הגבורה, ובכל זאת כיסופו היה להכנס לארץ ישראל כדי שיוכל לקדם את עצמו בלימוד תורה’ וכהערת הנצי"ב בפרשה הבאה: "דודאי אין חיות הנפש בשלמות עד בואם לארץ ישראל." [ח:א'] אם בארזים ככה מה יעשו איזובי הקיר! [בבלי, מועד קטן כ"ה:] (דוד מגנצא)

שבת שלום!

ועד בית הכנסת