נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּֽיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָֽן: (במדבר ל"א:ב-ג)
ה' צוה את משה לנקום את "נקמת בני ישראל מאת המדינים," ואילו משה צוה את בני ישראל "לתת נקמת ה' במדין."
רש"י מעיר "שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא," היינו, נקמת בני ישראל אכן נקמת ה' היא.
מלבי"ם מפרש שהמלחמה נגד מדין התנהלה בו זמנית בשני מישורים: בדרך הטבע ועל פי נס. ציוויו של הקב"ה, המיחס את הנקמה לבני ישראל מדגיש שהם הנוקמים, היות והם הנלחמים, ואילו משה רבינו מוסיף את הפן הנסי של המלחמה בהדגישו שה' הוא הנוקם. ואכן, ההיבט הנסי התבטא בזה שצבא קטן יחסית הביס את מדין, ועוד יותר בזה ש"לא נפקד ממנו איש." [ל"א:מ"ט] בחסדי ה', צבא בני ישראל ניצח את מדין בלי אף אבידה בנפש!
הסברו של המלבי"ם מהווה בניין אב לכל מלחמות ישראל לדורותיו: עם ישראל חייב לפעול ואז הוא זוכה לסיוע מן השמים ויכול לנצח את אויביו. צבא בני ישראל אינו יכול לבטוח בכוחו שלו, אלא זקוק לעזרת ה', ומאידך, אין אפשרות להסתמך על סייעתא דשמיא ולא להילחם. נצחונו של צבא ישראל מחייב את שני ההבטים. )דוד מגנצא)
שבת שלום!
ועד בית הכנסת