דבר תורה מצורע

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם: (ויקרא י"ד:ל"ד)
ארץ אחוזתכם מטמאה בנגעים ואין חו"ל מטמאה בנגעים. (נגעים י"ב:ד)
דיני צרעת הבית שייכים רק בארץ ישראל המערבית לירדן, שהיא "הארץ המיוחדת." [מדרש ספרא מצורע ה:ה].
ברור שצרעת הבית הינה תופעה אל-טבעית, כפי שהרמב"ן מבהיר [פירושו לויקרא י"ג:מ"ז]:
זה (צרעת הבגדים) איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם," כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה," ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה:
קביעתה של התורה שצרעת הבית תיתכן רק בארץ הקודש איננה מפני שהיא מצוה התלויה בארץ, אלא בעקבות העובדה שהארץ הנבחרת היא מקום השראת השכינה. וכעין זה כותב חזקוני על הפסוק שלנו:
בשביל מעלת ארץ ישראל שהמקדש עתיד להיות בתוכה הוזקקה להיות נקיה וטהורה.
דיני צרעת הבית הינם מחווה לקדושת בית המקדש, מקום השראת השכינה.
חז"ל דרשו [בבלי, ערכין ט"ז.] שישנם שבעת דברים המביאים נגעים, וביניהם לשון הרע, שפיכות דמים, גילוי עריות, גסות הרוח, וצרות העין. אפשר להציע שלכל אחד מאלה ישנו קשר מיוחד לארץ ישראל.
לשון הרע שהמרגלים דברו על ארץ ישראל וקבלתו על ידי העם הוא שעיכב את כניסת ישראל לארץ המובטחת משך שנות דור וחייב את מיתתם של דור יוצאי מצרים המבוגרים. ואם כן, ייתכן שהגבלת דיני צרעת הבית לארץ ישראל מהווה תזכורת לרוע האיום הטמון בלשון הרע.
באשר לשפיכות דמים, כמובן היא אחת העבירות החמורות ביותר בין בארץ בין בחוץ לארץ, אך בכל זאת התורה מלמדת שלשפיכת דם בארץ ישראל יש חומרה יתירה. כחלק מהכנתו של עם ישראל להיכנס אל הארץ, משה רבינו נצטוה להגיד לעם:
ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. (במדבר ל"ה:ל"ג-ל"ד)
הרמב"ן מעיר, כעין הערתו על הפסוק שלנו:
שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה.
אם כן, צרעת הבית מהווה תזכורת גם לחומרה היתירה של שפיכות דם בתוך הארץ הקדושה.
באשר לגילוי עריות, בסיכום פרשת העריות שבאחרי מות, התורה אומרת:
אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה. ... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. (ויקרא י"ח:כ"ד-כ"ה,כ"ח)
כמו בשפיכת דם, גם בעבירות עריות יש חומרה מיוחדת בביצוען בתוך הארץ, ושוב צרעת הבית מרמזת לחומרה זו.
הגדרת רש"י [סוכה כ"ט:] של "גסות רוח" היא – "שמתגאים ומשתררין על אחיהם בשביל עושרן," היינו מי שחושב שכל מה שיש לו הוא בזכות עצמו. מי שגס רוח בעצם אינו מודה שכל מה שיש לו הוא מתנה מהקב"ה, ועל כן הוא כאילו דוחק את רגלי השכינה [בעל הטורים שמות ט"ז:כ ע"פ בבלי סוטה ה.]
כעונש על גסות הרוח, צרעת הבית מזכירה שהארץ היא שלנו רק כמתנה מבעל הבית האמתי שלה ושירושת הארץ, וממילא ביתו של היהודי בארץ, מה' הם.
הגמרא [ערכין ט"ז.] מפרשת צרות עין המביאה לנגעי צרעת כ"מי שמיוחד ביתו לו" ורש"י מפרש שאינו משאיל כלי ביתו לזולת. וכמוהו פירש רבו של רבותיו של רש"י, רבינו גרשום – "שרוצה להנות יחידי מכל טוב שיש לו בביתו ואינו רוצה שיהנו אחרים עמו."
לפי פירוש זה, נראה בעליל שצרות עין הינה יישום של גסות רוח. אך יתירה מזו, בזה שיהודי צר עין הוא מנמע מלהתקשר עם אחיו. צר העין בעצם מכחיש את אחוות שאר בני עמו, ובזה הוא מתעלם מכחה של ארץ ישראל לחבר את בני ישראל כעם אחד. הזהר דורש את הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" [דברי הימים א י"ז:כ"א] שעם ישראל יכול להיות עם אחד רק בארץ ישראל, וצר העין פועל בכיוון המנוגד לכח זה של הארץ, ועל כן צרות עין מביאה צרעת. (דוד מגנצא)
שבת שלום וחג שמח!
ועד בית הכנסת