דבר תורה פקודי

ללא ספק, הפזמון החוזר של שני הפרקים האחרונים של ספר שמות הוא הביטוי "כאשר צוה ה'," המופיע שמונה עשרה פעמים, עשר פעמים בפרק ל"ט ושמונה פעמים בפרק מ'. האזכורים בפרק ל"ט מציינים לשבח את בני ישראל שבכל חלק מהכנת "כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו," [פסוק ל"ב] ואילו האזכורים שבפרק מ' מציינים לשבח את משה רבינו עצמו: "ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה." [פסוק ט"ז]
על פניו, החזרה המתמשכת על הביטוי "ככל אשר צוה ה'" נראית מיותרת, ואפילו בזבוז של מילותיה הקדושות של התורה. לכאורה, היה אפשרי למקרא להסתפק בפסוק סיכום. באשר לבני ישראל, נראה שהיה מספיק להודיע "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה." [ל"ט:מ"ג, הפסוק האחרון של הפרק] אך, במקום פסוק סיכום, התורה מפרטת ומזכירה שבני ישראל עשו "כאשר צוה ה' את משה" בקשר ל"בגדי הקודש אשר לאהרן" [א], לאפוד [ה,כ"א], לאבני השהם [ז], למעיל האפוד [כ"ו], לבגדי הכהן [כ"ט] ולציץ [ל"א]. באשר לאדון הנביאים, במקום להסתפק בהודעה הכללית " וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה," [מ:ט"ז] התורה מפרטת שמשה רבינו עשה "כאשר צוה ה'" בקשר להקמת המשכן [י"ט], הבאת הארון אל המשכן [כ"א], הצגת המנורה במקומה [כ"ג] והדלקת נירותיה [כ"ה] הקטרת קטורת הסמים [כ"ז] והעלאת העולה והמנחה [כ"ט].
הפרק הארוך ביותר בחמישה חומשי תורה הוא פרק ז' של ספר במדבר, המתאר את קרבנות נשיאי שבטי ישראל לחנוכת המשכן. והנה, באותו פרק הכפילות שלכאורה בולטת עוד יותר. התורה חוזרת, כמעט מילה במילה על תיאור הבאת אותם דברים על ידי כל נשיא ונשיא:
קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה: [במדבר ז:י"ג-י"ז]
על פניו, התורה הייתה יכולה לכתוב את פירוט הקרבנות שהקריב נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה ביום הראשון ולהוסיף שביום השני הקריב כמוהו נתנאל בן צוער נשיא יששכר, וכן הלאה.
הרמב"ן מסביר ש"הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שכתוב 'כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד' [שמואל א' ב:ל]." ואילו התורה הייתה מציגה את קרבן נחשון בפרטיו ומסתפקת בהודעה שכל שאר הנשיאים הקריבו אותו דבר, אפשר היה להבין שנחשון מכובד יותר, היות והוא היה ראשון המקריבים ו"יהיה זה קצור בכבוד האחרים." על כן, התורה חוזרת ומפרטת את קרבנות כל נשיא ונשיא "להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך."
הרב שלמה וולבה מסביר שהלקח מדבריו של הרמב"ן הוא שכפי שאנחנו מכירים טוב להקב"ה, כך הקב"ה מכיר טוב לעושי רצונו.
תובנתו של הרב וולבה בהערת הרמב"ן מסבירה את הפרקים שלנו. הפזמון החוזר "כאשר צוה ה'" מביע את הכרת הטוב של הקב"ה לבני ישראל ולמשה רועם הנאמן, על ביצוע הכנת והקמת המשכן. אפשר להבין שחזרה על הפזמון "כאשר צוה ה'" כמעט על כל פרט מיועדת להדגיש, כביכול, את רוחב הכרת הטוב של הקב"ה, כאילו שה' מודיע לעמו ולנאמן ביתו שאינו מתיחס למעשיהם למענו כדבר שמובן מאליו, אלא הוא יתברך מקפיד להביע את הכרתו על כל פרט ופרט שבני ישראל ורועיהם הנאמן עשו בציוויו. (דוד מגצא)

שבת שלום!
ועד בית הכנסת