דבר תורה תזריע

פרק י"ג של ספר ויקרא, שהוא בין הארוכים שבפרקי התורה, מציג את דיני צרעת האדם וצרעת הבגד. מאלף הוא שבחמישים ותשעה פסוקי הפרק, המילה "הכהן" מופיעה חמישים ושש פעמים, כמעט בכל אחד מפסוקי הפרשה. (בפרק י"ד, התחלת פרשת מצורע, הדן בטיהור המצורע ובצרעת הבית, "הכהן" מוזכר שלושים ותשעה פעמים.) מובן מאליו שהכהן עומד במרכז דיני הצרעת.
טומאת הצרעת נקבעת אך ורק על ידי כהן, כפי שפוסק הרמב"ם:
אף על פי שהכל כשירין לראות נגעים הטומאה והטהרה תלויה בכהן, כיצד כהן שאינו יודע לראות החכם רואהו ואומר לו אמור טמא והכהן אומר טמא, אמור טהור והכהן אומר טהור. (הלכות טומאת צרעת ט:ב)
אפילו כאשר סימני צרעת קיימים, אין המצורע נחשב טמא בלי הכרזת הכהן "טמא." דין זה יוצר מצב מעניין:
חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה ... וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. (רמב"ם שם ט:ח)
הגם שלכאורה, באופן אוביקטיבי, קיימת צרעת, אין הכהן רואה את הנגע עד שהחתן מסיים את שבוע שבע הברכות שלו, ואין הכהן רואה נגעים כלל בימי מועד. היות וטומאת הצרעת נקבעת אך ורק לפי הכרזת הכהן, התורה נתנה לחתן להישאר במצב טהרה משך שבעת הימים הראשונים לחתונתו, ולכל יהודי להשאר בטהרה משך ימי החג, למרות שבאופן מהותי הוא לקה בצרעת.
מצב זה, שלא נתונים עובדתיים לבד קובעים את המציאות, אלא שקביעת המציאות דורשת גם הכרזת הכהן, דומה לדין קידוש החודש (והשבת שעברה הייתה פרשת החודש): לא ראיית המולד קובעת את התחלת החודש החדש, אלא הכרזת הסנהדרין שמקודש החודש היא הקובעת. התורה נתנה לעם ישראל, באמצעות בית הדין הגדול שלו ובאמצעות כהניו הקדושים, שליטה על המציאות הטבעית!
אבי מורי ורבי ז"ל כתב שדיני צרעת מלמדים לקח בעל ערך חינוכי רב. חז"ל לימדונו שצרעת באה לאדם כעונש על לשון הרע שדיבר. דרישת התורה שטומאת הצרעת והטהרות ממנה תלויים בהכרזת הכהן מלמדת את כח הדיבור. בסופו של דבר, אין זה סימני צרעת, אלא המילה היוצאת מפי הכהן, הקובע את מצב האדדם הצרוע. (דוד מגנצא)

שבת שלום !
ועד בית הכנסת